"פולישוק" – תיאטרון סאטירי

אם הקומדיה הקלאסית ידעה במהותה לסלוח לחולשותיהם של גיבוריה, ועל אף סטיותיהם לצרף אותם איכשהו למרקם החברתי, הרי שז'אנר הקומדיה הסאטירית, שנגזר ונוצר מהקומדיה הקלאסית, הולך צעד אחד רחוק יותר.

הסאטירה מוקיעה את חולשותיהם של גיבוריה. את הקמצן מולייר לא מוקיע, גם לא את החולה המדומה, ושייקספיר לא מוקיע את בעלי המלאכה ב"חלום ליל קיץ". על אף שחולשותיהם של כל אלה מזיקות במידה מסוימת לסביבתם, אין נשקפת מהם סכנה חברתית, החברה יכולה להתמודד איתם. אבל מולייר מוקיע את טרטיף. לדעתו, אין החברה יכולה לעמוד מול איש הדת הצבוע, יש בפעולתו ובנוכחותו סכנה למרקם החברתי.

הקומדיה הסאטירית מתייחסת לתכונות של גיבוריה המוקעים כאל חולשות בתחפושת רהב. לא מדובר באנשים חזקים או נאורים, אלא באנשים חלשים שמערימים על החברה באמצעות גינונים של כוח או של השכלה. אפרים קישון האמין שהמנגנון המפלגתי של זמנו היה מושחת, אולי הוא כעס על עוצמתו. ביצירותיו, הוא מציג את עסקני המפלגה כאנשים חלשים, שעל מנת לשרוד תופסים משרות רבות עוצמה ומהלכים אימה על הכלל. הסאטירה מחזירה את גיבוריה לממדיהם ה"נורמלים", וזה הצעד הראשון להוקעתם החברתית.

לפני קישון, הבמה העברית חגגה עם תיאטרונים סאטירים כבר משנות ה-20 של המאה הקודמת. "הקומקום" ו"המטאטא" גיבשו את האתוס החברתי של אוכלוסיית המדינה שבדרך ולעגו לשלטון הבריטי, לבירוקרטיה של המוסדות הציונים וללאומיות המתפתחת. באמצע שנות ה-50 "המטאטא" נסגר והסאטירה עברה לשידורי הרדיו ("שלושה בסירה אחת") ולעמודי העיתונות (קישון, אמרנו). חנוך לוין הוקיע בריש גלי את עוצמתו המדומה של שכרון נצחון ששת הימים, אולם התקשה לגבש חזית חברתית שהרגישה מאוימת מהניצחון הגדול בקרב הקהל. הצגותיו הראשונות  ("את ואני והמלחמה הבאה", "מלכת האמבטיה", "קטשופ") הורדו בסערה מהבמות. להבדיל מקישון או מקודמיו, לוין דרש להוקיע תופעות על בסיס התעצמותן העתידית ולא על בסיס התעמרותן העכשווית בציבור. הקהל לא קיבל את זה.

"ניקוי ראש" והקברטים הסאטירים של צוותא בשנות ה-70 הוקיעו את החולשה הפוליטית של ההנהגה הישראלית בעיקר ביחסה לערבים ולדתיים. הציבור הישראלי, שבשמו יצאה ההוקעה הסאטירית של מוטי קירשנבאום, יהושע סובול והלל מיטלפונקט, הוגדר כחילוני ושוחר שלום. משהו בהחלט השתנה בתפיסת הציבור מאז. ואולי תהליכי השינוי שעוברת החברה הישראלית גרמו לכך שמאז שנות ה-80 לא קמה בארץ סאטירה נשכנית ומוקיעה כמיטב המסורת: מי מוקיע את מי בדיוק?

"פולישוק", שהחלה כסדרת טלוויזיה מצליחה, חזרה להוקיע תהליכים פוליטים. אלא שלא כמו אצל קישון, שחשף מהלכים נסתרים לכאורה של התבהמות פוליטית, אצל שמואל הספרי המושא להוקעה הוא דווקא השקיפות הבלתי נסבלת של הטיפשות העומדת מאחורי האינטריגות הפוליטיות. אצל פולישוק וצוותו הכל שקוף, הכל גלוי, הכל בחוץ, ובכל זאת אנחנו נותנים להם להנהיג אותנו. מעשהו האמיץ של הספרי קשור אולי לעובדה שהוא יוצר משוואה מדויקת ביותר, שבסופה מוקיעה גם אותנו, הקהל של הסאטירה.

מאת אבישי מילשטיין, דרמטורג התיאטרון