על הקומדיה דל'ארטה

בעקבות עליית ההצגה "משרתם של שני אדונים".

עדויות ראשונות על הקומדיה דל’ארטה, הקומדיה של האומנים, נמצאות כבר באמצע המאה ה-15, באיטליה.

כריאקציה לתיאטרון הרנסנס הממוסד – שהציג באולמות סגורים מסכות קלאסיות מכובדות, על רקע תפאורות משוכללות ובפני קהל מצומצם של אצילים ובעלי ממון – פרצו קבוצות קטנות של שחקנים-ליצנים אל כיכרות השווקים והציגו בלבן ההומה קומדיות קצרות, מאולתרות והמוניות. הלהקות נדדו בכרכרות גדולות ופרשו מתוכן את תפאורותיהן הפשוטות בפני כל.

העלילות היו סכמתיות, פשוטות, פשטניות: זוג צעירים מאוהבים, שאביה העיקש של הכלה סירב להשיאם כי רצה שתתחתן עם רופא רברבן ומשכיל לכאורה. הנאהבים, בייאושם, נעזרים במשרת של הנאהב ובמשרתת של הנאהבת, שבהמשך יתאהבו אף הם, כדי לתחבל תחבולות שיגרמו לאב להשיא את הזוג הצעיר. תחבולות המשרתים, להפיל בפח את הזקן הסרבן, היו העילה העיקרית לקיום ההופעה בכלל. העלילה הסכמתית, שחזרה על עצמה כמעט במדויק מהצגה להצגה, שימשה לא יותר מהצדקה דרמטית קלושה לכל המהומה.

הדיאלוגים היו מאולתרים ושירתו את הסצנריו, מתווה העלילה. להקות השחקנים, שבדרך כלל היו מחוברות בתוך עצמן גם בקשרי נישואין ומשפחה, כללו שחקנים שהתמחו בגילומן של דמויות ספציפיות: הצעיר הנאה גילם את המאהב, המבוגר את האב, הגבוה את הרופא המתרברב או את הקצין הבור שחומד מצידו גם כן את הנאהבת הצעירה. לכל שחקן היה קטע שפיתח עם הזמן, מעין נאמבר קומי, או לאצו באיטלקית, שבעת ביצועו הביא לשיא את כישוריו: אקרובטיקה, קסמים, מהירות לשון או חיקוי מבטאים.

השחקנים הופיעו בהמולת השוק, לאור יום, בפני קהל מעורב ממעמדות שונים, שעמד וצפה בכרכרה, שהפכה לשעה קלה לבמה. הקהל השתתף בהצגה בשאגות צחוק, בקריאות השתתפות, בעידוד השחקנים אבל גם בקריאות בוז כלפיהם אם הלאצו שביצעו לא מצא חן בעיניו.

היה זה תיאטרון שונה וחדש, כזה שפונה אל קהלו בגובה העיניים ומתחת לחגורה. תיאטרון ישיר, צבעוני, אקרובטי וחי, ניגוד לסגנון התיאטרון הקפוא של להקות האקדמיה או של התיאטרון הביניימי שקדם לו.

יותר מ-200 שנה כבשה המסורת הזאת את חיי התושבים באיטליה, עברה לצרפת ולכל אירופה, כשהמוכשרים ביותר בליצנים עשו קריירות מזהירות והפכו לאהובי הקהל בכל מקום שאליו הגיעו. מחזאים ומשוררים נכבשו בקסמי התיאטרון הארעי והחולף הזה וניסו לקבעו בטקסטים. המחזאים האיטלקים בני המאה ה-18, קרלו גוצי וקרלו גולדוני, כתבו קומדיות שהיו מבוססות על אלתורי הדל’ארטה. מולייר הצרפתי נשען על דמויות קומדיית השווקים בכל מחזותיו.

אלא שהנצחתו של התיאטרון המאולתר גם קיפדה את חייו: התיאטרונים הגדולים החלו להציג את הקומדיות הכתובות שהיו מבוססות על הקומדיה דל’ארטה, ובכך עיקרו אותה מטריותה ומחיותה. הקהל נהר לתיאטרונים, עזב את השווקים והלהקות הנודדות האחרונות נעלמו כמעט כליל מהמפה באמצע המאה ה-18.

אלא שמורשתם נותרה בזיכרון הקולקטיבי שוחר התיאטרון והיא שבה והתגלתה מחדש בכל קומיקאי דגול שפעל מאז ומעולם. וכל סצנת סלפסטיק מודרנית בכל קומדיה הוליוודית או בריטית בעצם מעירה מקברו את הלאצו הוותיק.

מאת דרמטורג התיאטרון, אבישי מילשטיין