מתגעגע לבמה

ראיון עם במאי ההצגה "השקר", ליאור אשכנזי

מדוע שחקן מצליח כמוך בוחר לעבור לצד השני של הבמה ולביים?
מטבעי אני סקרן ומחפש דרכים להתפתח, ונראה לי שזו ההתפתחות הטבעית שלי כאמן. במאי עוסק בצדדים נוספים של היצירה. חוץ מזה, זה תמיד בער בי אבל רק בשנים האחרונות זה התאפשר. אני מנסה לאתגר את עצמי בכל פעם מחדש מבחינת היצירה, אני כותב, מביים, מחפש ליצור בנוסף לשגרת המשחק, שהייתי רגיל אליה ב-25 השנים האחרונות. עוד כשלמדתי ב"בית צבי", גרי בילו דרבן אותי לביים ואני התנגדתי, אמרתי לו: זה לא בא בחשבון. הוא התעקש ואפשר לי ללמד ב"בית צבי" מיד עם סיום הלימודים. להפתעתי, מצאתי שזה מרתק. אני יכול להגיד שאחרי כל עבודת בימוי שלי, אם זה בבתי ספר למשחק, בתיאטרון הקצר ובוודאי בבית ליסין, הרגשתי שזה הפך אותי לשחקן טוב יותר. כי פתאום אתה רואה איך שחקנים פועלים, אני מסתכל על שחקן שלי בחזרות ואני אומר לעצמי: ככה אני צריך לשחק, כמוהו. בהפקה הבאה שלי כשחקן אני כבר מיישם את הדברים.

איך אתה מביים? יש לך איזו שיטה?
מעולם לא היתה לי שיטה, גם כבמאי וגם כשחקן, שיטה מקבעת אותך. אתה לא באמת יכול ליצור, כי השיטה ממסגרת. כבמאי אני לא פועל ממקום אקדמי, אני סומך על שעות הבמה שלי כשחקן. הבימוי שלי צומח מאינסטינקטים ולא ממשהו אנליטי, אני מרגיש איך זה צריך להישמע ולהיראות. עוד לא הגעתי למצב שבו אני יכול לדעתי לביים כל מחזה, אני עדיין צריך להתחבר למחזה. כמו, לדוגמא, סוג המחזות וסגנון הכתיבה של זלר.

בוא נדבר קצת על זלר. אתה חוזר אליו אחרי שכיכבת במחזה קודם שלו שעלה בבית ליסין, "האמת", למה?
בתיאטרון הצרפתי קיים ז'אנר של קומדיות בורגניות. יצא לי לשחק בכמה מחזות כאלה, "אלוהי הקטל", "שם פרטי" וכמובן "האמת" של זלר. הם תמיד בין דרמה לקומדיה, אם לא היינו מתייחסים אליהם כקומדיה זאת היתה יכולה להיות דרמה קיצונית, ממש כמו "תמונות מחיי נישואין" או "בגידה" של פינטר. הרי אחרי הצגה כזאת כל אחד ישאל את עצמו האם בן/בת הזוג משקר/ת או האם אני בכלל אומר את האמת. והאם בכלל צריך לומר את האמת? מה היא תורמת לזוגיות? המחזות האלה מעלים שאלה פילוסופית. חוץ מזה שיש כאן חיים אמיתיים: המעטפת החיצונית של איך זוגיות צריכה להתנהל והליבה הזאת שבוערת מתחת, היצריות הזאת.

אתה מרגיש שהחומרים האלה מתקשרים עם הקהל הישראלי?
לגמרי! כי הקהל הישראלי ישיר יותר. ומעניין לראות מה קורה לישירות הזאת כשזה מגיע לתא המשפחתי, פתאום היא לא קיימת. זוג הוא זוג, לא משנה באיזה מקום בעולם. כשמנהלים זוגיות ישנה שגרה ולתוכה נכנסים המון פרטים – החיים עצמם. אדם הולך לעבודה, חוזר הביתה ומהשעה חמש הוא מתחיל את חיי המשפחה. את מה שקרה עד אז, הוא שומר לעצמו או משתף? ואיך הוא מספר? האם הוא מספר איך המזכירה פלרטטה איתו הבוקר? או איך הבוס הטריד? או שבוחרים לא לספר ואז, כשמגלים, עולה השאלה אם היה שקר או לא. זה חוצה קהלים ותרבויות.

אז בגלל זה זלר מצליח בכל העולם?
הוא עלה על משהו מאד ספציפי בזוגיות והוא לא שופט את הדמויות שלו, כמו מחזאים אחרים. אצל אייקבורן, למשל, יש כל הזמן הרגשה שהוא מציב את עצמו מעל לדמויות שלו. "השקר" הוא גם המחזה הראשון שלו, שאני מכיר, שבו הוא משכלל את דמות האישה. לפני כן, הנשים במחזות שלו לא באו לידי ביטוי ולא תמיד הביאו עולם שלם. כאן זה בהחלט משתפר.

יש לך חלומות נוספים לגבי בימוי או שאתה דווקא חולם לחזור לבמה כשחקן?
חלומות יש הרבה. אבל בעקבות ההפסקה שלקחתי מהבמה, הקולנוע תפס מקום מרכזי בחיי וקשה להתחייב כרגע להצגה שרצה לאורך זמן. אבל המשחק בתיאטרון כן בוער בי. אני משתדל לפצות את עצמי בחזרות, משתמש בתירוצים בשביל להדגים לשחקנים ומבקש לפעמים להחליף אותם בסצנות.

בשנים האחרונות אתה מצליח ככוכב קולנוע. מה עשה לך המפגש עם מרכז העשיה הקולנועית, כאדם וכאמן?
הקולנוע מאוד זוהר. אתה עושה סרט, שלושה חודשי עבודה במצטבר, ואז אתה נפרד. שנה אחר כך אתה מוצא את עצמך על שטיחים אדומים בכל מיני פסטיבלים בעולם, ואתה כבר לא זוכר מה היה שם כי כבר עשית שלושה פרויקטים מאז. בתיאטרון אתה חי את היצירה שלך מדי ערב. אתה מתפתח איתה ומפתח אותה, וערב ערב אתה מרגיש איך אתה מתפתח כאמן. בסרט או בסדרה, אין לך שליטה על היצירה.
תשאל אותי, מה אני מעדיף? אז בוא נדמה את זה לזוגיות. התיאטרון הוא האישה והקולנוע זאת המאהבת. עכשיו בוא נראה אותך בוחר.

ראיין: דרמטורג התיאטרון, אבישי מילשטיין