משפחה חמה?

מאמר בהקשר של ההצגה "משפחה חמה".

למה אנחנו אוהבים קומדיות משפחתיות?

דרמה היא זירה של שינויים, קומדיה היא ביצה של סטגנציה.
בדרמה הגיבור יוצא למסע כדי לממש את רצונו, ובתוך כך מבטיח (או מאיים) לחולל שינוי בחייו ובחיי הקרובים לו. לא בטוח בכלל שהוא יצליח, ולמרות זאת המחזאי והקהל מלווים אותו במסעו בחרדה ובחמלה. הקומדיה מבוססת על העיקרון ההפוך: אי אפשר לחולל שינוי.

אנשים הינם עבדים של תכונותיהם המוגזמות, או הרעות, ולכן יעשו הכל כדי ששום שינוי לא יתחולל בנפשם או בסביבתם. אם בדרמה המשפחתית הגיבור יוצא למסע כדי לתקן משהו במשפחתו, לאוורר עבר בעייתי, להחליף מערכות יחסים חולות, להשית אמת וצדק על שקרים משפחתיים, הקומדיה המשפחתית אומרת לנו: הסדר המשפחתי המוטרף יישאר לעד כפי שהוא.

ענת גוב מציגה לנו ב"משפחה חמה" משפחה שתקועה מאז ומעולם, וכנראה גם לעדי עד, בתכונותיהם המוגזמות של מרכיביה: האם השתלטנית שמעוררת רגשי אשמה, הבן רודף הבצע והיהיר, אשתו הנוירוטית, אחותו חלשת האופי, בנו הרוחני ובת אחותו החיילת הקרבית, שנובחת פקודות גם על שולחן השבת. כל אחד מהם הוא עבד של תכונותיו, אלמנט שאנחנו דורשים תמיד מגיבורים קומיים. לא משנה באיזה מצב: ארוחה חגיגית, ריב משפחתי או פיגוע טרור, הם תמיד ישמרו על תכונותיהם אלה ויעצימו אותן גם אם הן מנוגדות להקשר. וזה מה שמצחיק אותנו, אגב, בכל קומדיה.

מאחר שדיאלוג כן וישיר בין בני המשפחה אינו אפשרי, כי הוא עלול להוביל לשכנוע הדדי ובכך להיעלמות התכונות המוגזמות שהדמויות מתבצרות בתוכן, הרי שמערכת היחסים נשענת על תחבולות ומזימות. כולם מנסים לרמות את כולם, כולם מנסים לעבוד על כולם, ואין כבר אפשרות להתיר את פלונטר היחסים רב השנים.

אבל למה אנחנו אוהבים את זה? ממה אנחנו, כקהל, נהנים פה?

בדרמה משפחתית אנחנו נהנים, מן הסתם, מהמתח שמלווה את מסעו של הגיבור למימוש רצונו. מה יבחר? האם יצליח? איך יתמודד עם הקונפליקטים של חייו? מקור ההנאה בקומדיה שונה לחלוטין.
הרי ברור מראש שהכותרת "משפחה חמה" היא אירונית או משחק מלים. ברור מהרגע הראשון שיש לנו כאן אם משפחה שתלטנית, ולאט לאט, כשכל אחת מהדמויות נכנסת ומסגירה את תכונותיה, מתגלה הרפרטואר השלם. ואז ברור לנו שזה לא יכול להשתנות לעולם.
וכך, בעודנו צוחקים, אנחנו נזכרים גם בדפוסים המוכרים של המשפחות שלנו, והדמיון הזה מצחיק אותנו.
אבל "הקתרזיס הקומי" מתרחש דווקא בסוף הקומדיה, שהוא תמיד "סוף טוב". מה אומר לנו "סוף טוב" בהקשר הזה? שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הטירוף, אפשר לחיות עם המשפחה הזאת, כמו גם עם המשפחה שלנו. המרקם החברתי לא ישתנה, אנחנו כחברה נכיל את הטירוף המשפחתי גם הלאה, והוא אולי גם ימשיך להגדיר את הישראליות שלנו.
האתגר שלנו בקומדיה הוא לא לחולל את השינוי, אלא לקבל את המשונה, שהוא בעצם כל כך דומה לנו ולמה שאנחנו מכירים מהבית.

מאת דרמטורג התיאטרון, אבישי מילשטיין