העולם שייך לצעירים?

ראיון עם המחזאית גורן אגמון, שכתבה את המחזה "היורשת".

מהיכן שאבת את ההשראה למחזה? על מה הוא מבוסס?
אני תמיד לוקחת השראה מעצמי, מאנשים שאני מכירה. המחזה הוא דמיוני לגמרי. בסיטואציה הבסיסית של קונפליקט בין אח לאחות השתמשתי בהמון סיפורים ששמעתי, אבל מה שחשוב זה מה שקהל אומר לי: "זה בדיוק עלינו". וזה מפתיע, כי כשכתבתי את המחזה, שאלתי את עצמי את מי הסיפור הזה בעצם מעניין? וזה מדהים כמה הקהל מכיר את החוויה הזאת של נישול, של צוואה לא הוגנת, של הורה שעושה בחירה על חשבון ילד, מפריד בין הילדים, "אחרי המבול". אני שומעת המון סיפורים על מחלוקות בין אחים, אבל לדעתי אלה לא קרבות על כסף, אלא על אהבה. אצלנו, היהודים, העניין הזה של הירושה לילדים הוא מאוד קריטי, ובגיל מאוד צעיר אנחנו עוסקים במה שאנחנו משאירים לילדים שלנו, לא מדהים?

יש תחושה במחזה, שהמבוגרים מנהלים את העולם והצעירים נלחמים על הישרדותם. האם זאת תחושה רלוונטית עבורך?
העולם שייך לצעירים רק בתנאי שההורים שלהם נותנים להם גב. תראה את הצעירים בתל אביב כיום, בורגנים שבעים שחיים בעזרת ההורים. הצעירים בונים את עצמם, אבל ברוב במקרים ההורים נמצאים מאחורי הקלעים. לצעירים כיום יותר קשה לשרוד: לרכוש דירה, לפתח קריירה. היום תל אביב יותר יקרה מאמסטרדם וניו יורק, במוצרים הבסיסיים. בדור שלי אנשים לא פחדו להגיד "אני רוצה להיות מחזאי", אנשים היו פחות פרגמטים. אנחנו היינו עסוקים בחלומות שלנו, באמנות. היום אנשים לא מעיזים אפילו לחלום להתפרנס מחלומות, בטח לא בתחילת הדרך.

המחזה עלה לראשונה באמצע שנות ה-90. מה את חושבת שיהיו ההבדלים בקבלת המחזה עכשיו? האם הכנסת שינויים במחזה?
כתבתי את המחזה כדי שיתאים להיום. עדכנתי את השפה, הסלנג הוא כבר לא אותו סלנג. שיניתי גם את הדרמטורגיה של הדברים במקצת. השחקנים והבמאי מתייחסים גם כיום לסיפור כאל אירוע מאוד עוצמתי. זה סיפור שפוגע בבטן הרכה של הדמויות ושל הקהל. אין כאן טוב ורע, כולם צודקים, וכמו שאומר הבמאי (אלון אופיר), כולם טועים.

את מחזאית ותיקה ומוערכת, הקריירה שלך משתרעת על פני 30 שנה. ההצגה הזאת יוצאת בסמוך ליום העצמאות ה-70 שלנו. איך את רואה את מקומם של המחזאים בתיאטרון הישראלי כיום, לעומת התקווה כשהתחלת לכתוב?
התיאטרון בארץ היה תמיד חייב להילחם על חייו ולהצליח בכל מחיר. זאת אומנות, איך אפשר באומנות רק להצליח? היום, יותר מאי פעם. אני מרבה ללמד, ומגיעים אלי אנשים צעירים שרוצים להצליח ומהר, וזה אומר להגיע מהר לבמה המרכזית. כולם מחפשים הכרה מהירה. זה שונה. והתיאטרון בארץ, חוץ מבית ליסין, לא נותן הזדמנויות לצעירים להתנסות. אין במה אמיתית לצעירים, וזה לא הגיוני. הייתי רוצה מאוד שגם בעיר וגם בפריפריה יהיו במות קטנות, תיאטרונים קטנים ונתמכים, רצינים בגישה האמנותית שלהם – שיתנו במות למחזאים הצעירים, לבדוק, לטעות, לנסות, כמו "פותחים במה", שהיה פעם בבית ליסין. אין להם שום דרך להעריך את עצמם והם מתרסקים מהר. וזה חבל מאוד.

איך את כותבת? יש לך איזה הרגלי כתיבה קפדניים? את כותבת מחזה אחד בעתו?
לפעמים כותבת שניים יחד. אני אוהבת גם לעבוד עם תיאטרונים קטנים, כמו תיאטרון פסיק בירושלים (כתבתי עבורם את ״מאחורי הגדר״ על פי ביאליק, ועכשיו כותבת עבורם על חייו של רבי נחמן מברסלב). ואם שאלת: באיזה אופן? לאחרונה אני עובדת בשכיבה עם האייפד. מול מחשב אני רוצה לעשן ואני בגמילה. אז בשכיבה על הספה בסלון עם אייפד, אי אפשר לעשן.

ראיין: דרמטורג התיאטרון, אבישי מילשטיין