בית ספר למחזאות

באחד הרגעים המשעשעים במחזה "המוגבלים" מאת גור קורן, מגיע טיראן, שומר הראש של ראש משפחת הפשע, לתובנה מאלפת בקשר לתיאטרון: "למה אנשים שונאים את התיאטרון?", הוא ספק שואל ספק הוגה בקול לאחר שכבר נשבה לגמרי בקסמה של האמנות העתיקה הזאת, "כי התיאטרון אוהב קונפליקטים ובני האדם שונאים קונפליקטים".

סביר להניח שאת התובנה הזאת, הספק משעשעת ספק עמוקה, הפנים המחזאי הצעיר גור קורן באחת מהפגישות הסיזיפיות איתי או עם עמיתי בבית הספר למחזאים שאנו מקיימים כבר חמש שנים בתיאטרון בית ליסין (בשיתוף עם סדנאות הבמה), בניסיון להבין מדוע כל כך קשה לו, ובכלל, לכתוב מחזה. שלא לומר, מחזה טוב.

המחשבה הרומנטית, המשותפת לרבים, אודות המחזאי המיוסר, היושב לילות כימים בעליית גג מבודדת לאור עששית, ממלא עמודים של טקסט בכתב יד יצירתי, אורזם במעטפה, מלקק את הדבק, שולח לתיאטרון ונכנס לפאזה של ציפייה מתוחה שמישהו מהתיאטרון ירים לו טלפון ויאמר לו: "ידידי, המחזה שלך מקסים, הוא התקבל. ואגב, אתה גאון". המחשבה הזאת בלתי מציאותית בעליל, שקשה בכלל להבין איך, מתי ועל ידי מי נוצרה. בכל הפרקטיקה רבת השנים שלי כקורא מחזות מקצועי ומיומן, כשאלפי מחזות של מחזאים המשתוקקים שיגלו אותם עברו תחת ידי, מעולם לא ביצעתי כזאת שיחה או נתקלתי בקיומה. בפעמים הנדירות שאני מרים טלפון למחזאי אלמוני, אני נשמע לגמרי אחרת: "קראתי את המחזה שלך, אני חושב שיש כאן פוטנציאל. בוא נכיר אחד את השני, נדבר, נראה אם אתה מוכן לדיאלוג. אולי יצא מזה משהו".

תיאטרון היא אמנות הדיאלוג ולא רק המחזות הכתובים נכתבים בעמודי טקסט המחולקים לדיאלוג. כל שלב ביצירה התיאטרונית הארוכה, מהרעיון הראשוני ועד לתשואות שלאחר הפרמיירה, מחייב דיאלוג מפורט וגלוי: הבמאי מקיים דיאלוג עם התפאורן, עם יוצרי ההצגה, עם השחקנים בחזרות, שמקיימים מצידם דיאלוג בינם לבין עצמם, עד שהמסך עולה וכולם נכנסים לדיאלוג סמוי ומרתק עם הקהל, שגם הוא לוקח את תובנותיו מההצגה ומקיים אודותם דיאלוג בהמשך, בינו לבין עצמו.

אם כולם נוהגים כך, קל וחומר שגם המחזאי שרוי רוב הזמן ב-Mode של דיאלוג , תוך שהוא כותב ומשכתב ושוב משכתב את הדיאלוגים שייצרו את שרשור הדיאלוגים הבא. אדם שלא יכול להימצא בעמדת דיאלוג – לשכנע,  להסביר את עצמו, להבין את הסתייגויות הזולת, לקבל ביקורת, להפנים ביקורת, לשנות, לשכתב, לשכתב, לשכתב ולהבין שזאת תכלית ותוחלת המציאות המקצועית שבתוכה הוא יחיה, אדם כזה לא יוכל להצליח כמחזאי.

אבל נחזור לרגע לתובנת הקונפליקט של טיראן, מה אומרת העובדה שהקונפליקט הוא יסוד הדרמה לגבי עבודתו הסדורה של המחזאי? זה לא עניין תאורטי, אינטלקטואלי, או פורמלי: הקונפליקט הדרמטי הוא האש היוקדת והלבה הרותחת שמהאנרגיה שלהן המחזה נוצר. כמו שצייר מערבב צבעים, פסל לש בחומר, כך מחזאי מערבב קונפליקטים, הקונפליקט הוא חומר הגלם שבאמצעותו הוא כותב. כלומר, המחזאי צריך, אמור ומחויב לחוות את הקונפליקט על מלוא השלכותיו תוך כדי תהליך הכתיבה, להרגיש אותו, להבין אותו, לסבול אותו ולכתוב אותו. ואלה בשורות לגמרי לא קלות למי ששוגה בחלומות רומנטיים על תהילת המחזאי, כי אנשים בדרך כלל עוברים לצד השני של הכביש כשהם נתקלים ברחוב בקונפליקט תועה, מחזאי הוא מומחה בסבל ארוך טווח.

המחזאי גם חייב לפצל את עצמו, כי בכתיבת הדיאלוג הוא חייב לסירוגין להיכנס לעורה של כל אחת מהדמויות שמקיימת את הדיאלוג. כלומר, המחזאי הוא לא רק אדם שנידון לדחיית סיפוקים כרונית, להקשבה לכל מיני אנשים תוך קיום דיאלוג איתם, לייסורי חוויה של קונפליקטים ממינים שונים, משלח ידו גם הופך אותו דה-פאקטו לסכיזופרן.

אולי עכשיו כבר מתחילים להבין מדוע הכתיבה הדרמטית כל כך קשה, מייסרת ותובענית. ועוד לא נכנסנו לדיון בסוגיות של כישרון, השראה, סגנון ודמיון, או אם יש למחזאי בכלל מה להגיד. בדרך כלל יש לו סיפור חיים חזק או אוטוביוגרפיה דרמטית שאותה הוא מבקש להוציא החוצה עם המחזה הראשון שלו, ובמקרה הטוב הוא חייב לה את הצלחתו הראשונית. אבל כל זה הרי לא יעמוד לו בכלל כשהוא יתיישב לכתוב את המחזה השני שלו. כלומר, כדי להצליח המחזאי יהיה חייב לשים את עצמו בתוך סיפורי חיים דרמטיים של דמויות רבות ומשונות לאורך הקריירה שלו.

מאת אבישי מילשטיין, דרמטורג תיאטרון בית ליסין