אמנות הדיפלומטיה

ראיון עם מונה יול.

המחזה "אוסלו" מסופר מנקודת מבטם של בני הזוג מונה יול וטריה לרסן, שהיו הכוח המניע מאחורי השיחות החשאיות שהתקיימו בנורבגיה.

איך הצלחתם להושיב את שני הצדדים סביב אותו שולחן?
המעורבות שלי ושל בעלי, טריה, במזרח התיכון החלה ב-1988, כששירתי כדיפלומטית נורבגית בקהיר. טריה עזב את העבודה שלו כסוציולוג במכון מחקר בנורבגיה ונסענו הרבה באזור. ובנסיעות בין קהיר לעזה ולירושלים, התחלנו להבין מה בדיוק קורה כאן. זה היה בתקופה של שיא האינתיפאדה הראשונה, המרד הפלסטיני הגדול הראשון. ראינו בעזה פלסטינים צעירים זורקים אבנים על חיילים ישראליים, ואלה יורים עליהם כדורי גומי בחזרה. זאת היתה תקופה מתוחה מאוד. הכרנו בקהיר את אחיו של יאסר ערפאת, פתחי, שניהל שם בית חולים פלסטיני. הוא הרבה לדבר על ההשלכות של האינתיפאדה והאלימות על הדור הצעיר של הפלסטינים, וגם סיפר לנו רבות על תנאי המחיה הקשים של הפלסטינים. כמדען, טריה עסק במחקרים אודות איכות החיים, והוא החליט לעשות מחקר על איכות החיים של הפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא יצר לשם כך קשרים עם אישים רבים ומרתקים, בהם גם יוסי ביילין, שהוא כעת דמות במחזה הזה.
לאחר מכן, חזרנו לנורבגיה ועבדתי בלשכתו של שר החוץ הנורבגי, סטולטנברג. ערפאת היה בגלות בטוניס, עם כל צמרת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), והוא היה שולח אלינו שליחים לנורבגיה, שיעזרו ביצירת הקשר והדיאלוג עם הישראלים. מה שהיה יותר מסובך, שבאותו הזמן האמריקאים ניהלו מעין תהליך שלום בוושינגטון, תהליך שהחל בוועידת מדריד ב-1991. אש"ף הודר מהתהליך הזה, כי הוא נחשב על ידי רוב העולם כארגון טרור, אבל זה היה אש"ף שמשך בחוטים והיה אמור לקבל את ההחלטות הכי חשובות. הפלסטינים רצו להיות שחקנים מקובלים במשחק וזאת היתה הזדמנות לרעיונות שלנו. הכל התנהל בתנאי סודיות מחמירים ביותר, כי באותה התקופה המפגשים עם הפלסטינים נחשבו בישראל כעבירה על החוק. אם תכניותינו היו נחשפות, השותפים הישראלים היו יכולים למצוא את עצמם בכלא. גם לפלסטינים היה אינטרס לשמור הכל בסוד, בגלל הרגישות מול האמריקאים והרצון שלהם להשתתף במשא ומתן הגלוי שהתנהל בוושינגטון. ככה שנושא הסודיות היה אולי המשמעותי ביותר בכל התהליך הזה. והצלחנו לשמור על חשאיות מוחלטת במשך כשנה, כ-13 או 14 מפגשים שקיימנו באוסלו ובמקומות אחרים. אני מאמינה שזה היה המפתח להצלחה של כל התהליך.

ומה קרה כשהמשא ומתן הפך לרשמי?
זה היה מורכב למדי, כי היינו מעין תרכובת של מדיניות חוץ רשמית, מצד אחד, ושל מחקר של מכון מדעי, מצד שני. העובדה שבעלי ניהל מכון מחקר היוותה את הכיסוי המושלם לכל הקשרים והמפגשים שלו. זה אפשר לו לדבר עם שני הצדדים. אני מילאתי את הצד של המדיניות הרשמית, כי עבדתי על כך עם סגן שר החוץ הנורבגי, יאן אגלנד. משרד החוץ שלנו תמך בתוכנית, אבל בהתניית סודיות, כך שאם השיחות היו מתגלות היתה יוצאת מיד הכחשה רשמית, שמדובר במפגשים מקצועיים בין מדענים לצורך מחקר מדעי. בכל מקרה, היינו מכחישים משא ומתן רשמי בין שני הצדדים. בגלל הזה הישראלים שלחו בהתחלה שני מדענים על בסיס לא רשמי, יאיר הירשפלד ורון פונדק, שהגיעו מטעם האוניברסיטה שלהם וייצגו מספר ארגונים אזרחיים. הם היו נציגים ישראליים אבל הם לא היו נציגים רשמיים. לאחר זמן מה, הנציג הפלסטיני, אבו עלא, נתן אולטימטום שהוא יפסיק את המגעים אם המשלחת הישראלית לא תשודרג לגורמים רשמיים. הוא רצה להיות בטוח שממשלת ישראל באמת עומדת מאחורי התהליך. וזאת הסיבה שהישראלים שדרגו את המשלחת שלהם.

לפי המחזה, נראה שרוב עבודתך נעשתה מאחורי הקלעים. תוכלי לספר לנו מה היו המשימות הנקודתיות שלך?
חשוב להדגיש שהתפקיד של הצוות הנורבגי היה בעיקר לאפשר את התקדמות השיחות. תיאמנו את ההגעות של המשלחות למקומות שונים בנורבגיה, ארגנו את כל הנושאים הפרקטיים והיינו עסוקים בהמשכיות של כל סיפורי הכיסוי שהיו לנו, כדי שהנוכחות שלהן בנורבגיה לא תתגלה. במפגש הראשון בנורבגיה עם חברי המשלחות, הבהרנו להם שאנחנו רק המארגנים, הם אלה שאמורים להגיע להסכם. לנורבגיה לא היו אינטרסים ישירים, ולכן גם לא סיכונים. אמרנו להם: "ברור לנו שאתם יכולים לשבת ולריב על העבר ושלעולם לא תגיעו להסכמות לגבי מה שאירע בעבר. לדעתנו, עדיף מיד להסכים שלא תסכימו ולעבור לדון על העתיד, על מה שאפשר להסכים לגביו, בכדי להגיע לפתרון של הסכסוך שלכם". כדי לאפשר להם את זה, דאגנו לאווירה נאותה ונינוחה, כדי שהצדדים ירגישו חופשיים ובנוח ולא יערבו אותנו בעצם הדיונים. ברור שתמיד היו חילוקי דעות ואחרי כל מפגש הכל עמד בפני משבר כללי. הם אמרו: "לא נחזור יותר, זה לא יעבוד". הישראלים חזרו לתל אביב ולירושלים, אש"ף חזר לטוניס, והם נשבעו שלא ייפגשו יותר לעולם. נאלצנו לחזור לנקודת האפס, לתווך בין הצדדים, שלא היו מוכנים לדבר אחד עם השני באופן ישיר. ניסינו לשלוח להם הודעות ולמצוא דרכים להפגיש ביניהם שוב. בין המפגשים, העבודה שלנו היתה אפילו יותר מסובכת.

תוכלי לספר לנו כמה דברים מהותיים אודות ההסכמים עצמם?
חשוב ביותר לדעת שזה היה ההסכם הראשון מאז ומעולם בין ממשלת ישראל לבין אש"ף, שאז יאסר ערפאת עמד בראשו. הסכם אוסלו הוא לא הסכם שלום מחייב, מטבע הדברים: הוא נקרא הצהרת עקרונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כנספח לכך, חשוב לציין את הסכם ההכרה ההדדית בין ממשלת ישראל לבין אש"ף. זאת היתה הפעם הראשונה שאש"ף הכיר במדינת ישראל והפעם הראשונה שממשלת ישראל הכירה באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. לשם כך, הפלסטינים נאלצו לוותר על השימוש באלימות, וזה היה דבר שהצדדים ניהלו עליו משא ומתן במשך שנים. הסכם אוסלו הוא גם הבסיס לרשות הפלסטינית, לחזרתו של יאסר ערפאת מהגלות בטוניסיה, קודם לעזה ואז לגדה המערבית, והשאר הוא היסטוריה. זה היה מפנה מאוד דרמטי, חזרתו של ערפאת לעזה לאחר שנים של טרור ולאחר ששום גורם בעולם לא רצה להכיר בו. ברור שאחר כך הם לא הפסיקו לריב על עצם קיום הרשות הפלסטינית ואיזו מין רשות זאת אמורה להיות. ההסכם נחתם בבית הלבן, אבל זה לא שלאחריו הוקמה מיד המדינה הפלסטינית, כפי שכולנו יודעים. ההסכם מכתיב את הדרך האפשרית להקמת המדינה הזאת.