ראיון עם המחזאי הצרפתי פרנסיס ובר

פרנסיס ובר הוא אחד מגדולי ההומוריסטים בצרפת. מלבד "חיית מחמד", שעלה לאחרונה בתיאטרון בית ליסין, הוא כתב גם את המחזות: "אידיוט מושלם", "נודניק", "אוצר יקר" ו"לצאת מהארון", שזכתה בפרס התיאטרון כקומדיה של השנה ומציגה בבית ליסין בהצלחה גדולה.

מהו סיפור הרקע של המחזה "חיית מחמד"?

הבעל הוא עיתונאי פוליטי שהשתוקק לילד אבל האישה היא מעצבת שהעדיפה להתמקד בקריירה שלה. כשהיא נענית לו סוף-סוף, זה כבר מאוחר מדי. כדי לפצות על החסר, האישה מבקשת ממנו שיביא לה חיית מחמד, כלב יורקשיר. אלא שברוב תסכולו, הבעל חוזר הביתה עם דג זהב.

איך עלה לך הרעיון הזה?

השתתפתי בשעשועון "מי רוצה להיות מיליונר?" מטעם אגודה מסוימת. לפני התמודדו מתחרים שנדרשו לענות על השאלה: מהי חיית המחמד הנמכרת והפופולרית ביותר בצרפת? דג הזהב דורג במקום הראשון, לפני הכלב והחתול.  

מפתיע.

כן, לגמרי. חזרתי הביתה טרוד במחשבות, תוהה איך ניתן להחשיב דג כחיית מחמד, הרי אי אפשר ללטף אותו או לגרום לו לקפוץ לנו על הברכיים. ואז קלטתי שיש משהו מהפנט בתנועותיו של דג.

יש משהו מרגיע בדג?

בהחלט. הדמויות במחזה מתחילות לאט-לאט לשקוע בהרהורים מהתבוננות בבעל החיים הזעיר הזה, ואפילו חושפות בפניו את רגשותיהן. הדג הופך להיות הפסיכואנליטיקן של זוג, שחווה משבר במערכת היחסים. ולא מדובר באנתרופומורפיזם (כפי שדיסני היה מגדיר זאת), שכן הדג כאן לא מבין דבר, הוא לא יודע מי האנשים האלו ולמה הוא נמצא במחיצתם.

פיניון הוא דמות קאלט שיצרת, שמשתנה לפי רוח הזמן.

אנשים בנחמדותם אומרים לי שהדמות הזו לעולם לא מתיישנת. קודם כל זה משמח אותי מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני לא יכול לנבא אם היצירה הבאה שלי תצליח או לא, מה שמעורר בי חרדה גדולה.

אחרי כל ההצלחות שלך, אתה עדיין חרד?

אני חתום על 30 סרטים, חלק כתסריטאי וחלק כבמאי, וכתבתי יותר משישה מחזות ואני עדיין חרד באותה מידה. אני מכווץ מפחד כשאני מגיע לפרמיירות בתיאטרון או כשאני יושב באולמות שבהם מתקיימות הקרנות פרטיות של סרטי.

האם ניתן לחזות מראש הצלחה של מחזה?

הקושי בלהיות כותב הוא שאתה לא מודע לכך שהיית מצחיק עד שאתה לא מוצא את עצמך מול קהל. למשל, ב"אידיוט מושלם", רק לאחר שהתברר לי מספר הצופים שהגיעו לקולנוע בפריז, ירדתי לאולם כדי לראות את התגובות. ראיתי אנשים רוקעים ברגלים מרוב צחוק, אין אפשרות לחזות את זה מראש.

האם שינית במהלך השנים את האופן שבו אתה כותב קומדיות?

אני חושב שהדבר היחיד שלמדתי במשך הזמן, זה להיות קפדן יותר בכתיבה. מלבד זאת, הכל נשאר אותו דבר. הרעיון הוא להיות מספר סיפורים.

זה משהו שהיה בך תמיד?

כן, כבר בתור ילד קטן סיפרתי סיפורים. בבגרותי למדתי רפואה במשך ארבע שנים והיסטוריה במשך שנתיים, שירתי בצבא במשך 28 חודשים והתחלתי לכתוב רק בגיל 30. הורי היו שניהם סופרים, אבל בקושי הרוויחו את לחמם, כך שהם הזהירו אותי תמיד: "רק אל תעסוק בכתיבה!".

אילו היית יכול לעסוק במקצוע אחר, במה היית בוחר?

 שום דבר, אני אוהב את מה שאני עושה. מאחר שאין לי תחביבים, אני ממש חי בתוך הכתיבה שלי. בתור כותב, אתה לעולם לא מתנתק מהעבודה שלך. אני הולך לישון עם הדמויות שלי.

האם כותב זקוק למשמעת עבודה רצינית?

כן, זה סיוט. ניל סיימון אמר: "לכתוב זה לכתוב מחדש", וכך זה בדיוק, צריך לחזור ולכתוב אותה סצנה שש, שבע או שמונה פעמים. כשזה רץ לך בראש, אתה משוכנע שזה גאוני, אבל כשאתה מנסה להוציא את זה על הנייר, אתה מגלה שיש פער. כל מה שהיה יפה כל כך, הופך למייגע על הנייר.

אתה נותן לאנשים הקרובים אליך לקרוא את הטקסטים שלך לפני שאתה מאשר אותם סופית?

לא, לא ממש. אשתי כמובן עומדת לרשותי, אבל היא לא צוחקת מההומור שלי. במהלך כתיבת התסריט לסרט "Le Fugitif" ("הנמלט") עבדתי על חלק מסוים במשך שלושה שבועות. קארמה אומר לפייר רישאר, לצד דפרדייה השוכב על אלונקה, "הוא בלע את הכדורדור! הוא בלע את הכדורדור!". הקראתי את זה לאשתי, שלא הגיבה בכלל. שאלתי אותה "לא אהבת את זה?", היא ענתה לי: "לא, תוותר על זה.", בפועל, זה היה אחד מהמשפטים המוצלחים ביותר בסרט!

לפרטים על ההצגה ולקניית כרטיסים, כנסו לעמוד ההצגה:

https://www.lessin.co.il/shows/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%97%d7%9e%d7%93/