סם החיים

"החיים מצחיקים, אז צוחקים" אמרו פעם הגששים, אם זיכרוננו אינו בוגד בנו. ניל סיימון אימץ את המוטו המבורך הזה ובנה ממנו קריירה נאה, שלא לומר מפוארת, שלא לומר חסרת תקדים.

האמת היא ש"הקדוש של הצחוק", כפי שקרא לו פעם "טיים מגזין", הגדיל לעשות. אצל סיימון (ביותר משלושים וחמישה מחזות ועשרות תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה) צוחקים כשהחיים מצחיקים וגם שהם לא כל כך מצחיקים, ואפילו עצובים ממש. יתכן שמלך הקומדיה ציית למוטו עממי אחר: "כשהחיים נותנים לך לימונים, עשה מהם לימונדה".

"אני לא יכול לדמיין לעצמי סיטואציה קומית שאין בה כאב", אמר סיימון בראיון. "פעם שאלתי את עצמי: מה זאת סיטואציה מצחיקה? היום אני שואל את עצמי: מה זאת סיטואציה עצובה, ואיך אני יכול לספר אותה בהומור?".

אחד מסרטיו נקרא "זה כואב רק כשאני צוחקת", שבאותה מידה, לפי ההיגיון הסיימוני, היה יכול להיקרא "זה מצחיק רק כשאני כואבת".

האבל המתמשך על מות אשתו הראשונה ואהבת חייו, ג'ואן, תורגם לפחות למחזה חמוץ-מתוק (לימונדה עם לא מעט סוכר) אחד, "פרק ב'". ו"יחפים בפארק" הוא למעשה מכתב אהבה לג'ואן.

כמו במתמטיקה – וסיימון טען תמיד שקומדיה היא סוג של מדע מדויק – הדרך חשובה מן התוצאה. וככל שהיא מרובת חתחתים, כך היא מצחיקה יותר. גם אם היא מורכבת מהחומרים הטריוויאליים, היומיומיים והמוכרים ביותר שמהם עשויה האהבה ושמהם יצוקים החיים עצמם.

זה מה שיפה בקומדיה של סיימון: היכולת שלנו לזהות ולהזדהות עם מה שהיא מייצגת, להתחבר למה שהיא מתארת בהגחכה עדינה. "אני מציב מראה אוהבת מול המציאות", כפי שהסביר סיימון עצמו, "לא ממש ישרה, לא ממש עקומה, אבל תמיד קרובה מאוד לאמת" – לראות בה את עצמנו.

אבל לפני הכל, הצחוק הוא בעיני המתבונן. "טרגדיה זה שנחתכת לי האצבע", הגדיר פעם מל ברוקס, "קומדיה זה כשמישהו נופל דרך פיר מעלית ומת".

ככה זה אצל קומיקאים. מגזימים קצת, לא נורא. העיקר שהצחוק יפה לבריאות.

אסונו של האחד הוא אוצרו של האחר, והכל עניין של פרשנות.

צ'כוב קורא למחזותיו "קומדיות", אף שיש הרואים בהם רק תוגה לאין קץ. היכולת למצוא את ההומור בכל מצב נתון היא סוג של מתת אלוה, או הפרעה נפשית, שוב תלוי את מי שואלים. החיים זה שטויות כדברי אמני/מדעני הצחקה רבים, ורק הקומדיה היא עניין רציני בתכלית.

"הקומדיה שלי היא קומדיה של מילים ושל יחסים אנושיים", ניסה פעם סיימון להעיד על עיסתו. "הפעולות פחות חשובות לי, או יותר קשות לי. אצלי לא משליכים עוגות קרם בפרצוף ולא נופלים על התחת. אצלי המילה היא הפעולה, והאינטראקציה בין הדמויות היא כל הסיפור".

עוד אמר סיימון: "צחוק הוא סם החיים ואני מכור לו אנושות. אין לי מושג איך הייתי עובר את החיים בלעדיו, אם בכלל. רומנטיקה, אגב, היא הסם השני, הלא פחות מסוכן וממכר. אני מאמין גדול באהבה ובנישואים ובמשפחה, נופל וקם, קם ונופל, ולא לומד מטעויות בתחום הזה. אני מקרה אבוד. בזה כנראה אאמין עד יומי האחרון".

ניל סיימון, שנולד ב-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, כבר כתב לעצמו את פרק ב' ופרק ג' ואפילו פרק ד' בחייו הרומנטיים חסרי התקנה. "ומילא להתחתן, אבל גם לכתוב יכולתי להפסיק כבר מזמן. הרי זכיתי בכל פרס אפשרי, ואין עוד כסף בעולם שאפשר לשלם לי, והצחקתי כבר מיליוני אנשים במשך דורות שלמים, ועשיתי כל מה שמישהו יכול לעשות בתיאטרון, אז למה אני ממשיך כמו אידיוט זקן? מה השיגעון הזה? מה רודף אותי? מה לא נותן לי מנוח? איזה סיפור עוד לא סיפרתי? איזה בדיחה עוד לא ניסחתי? איזה ארכיטקטורה קומית עוד לא עיצבתי? והתשובה תמיד אותה תשובה: אין לי מושג, אין לי מושג. כל מה שאני יודע זה שאני חייב לשבת ליד שולחן חמישה ימים בשבוע, עם נייר ועט ובשלב מתקדם יותר גם מכונת כתיבה – מחשבים אני לא אוהב, אני חייב לראות את הנייר בעיניים ולהרגיש את המגע שלו ולכתוב, לכתוב. זה העונש שלי, זה הפרס שלי, זה הגורל שלי כנראה".

מאת ירון פריד, מתוך התוכניה של ההצגה "הזוג המוזר – הגרסה הנשית".