ניצחון נשי

מאת מחזאי "אפס ביחסי אנוש" אורן יעקובי
הסרט "אפס ביחסי אנוש", שכתבה וביימה טליה לביא, היה להיט ענק. ובצדק. טליה הצליחה לספר בצורה מדויקת, מצחיקה ומרגשת את עלילותיהן של שלוש חיילות בשלישות בבסיס נידח ולהפוך את הסיפור הפרטי שלה לאוניברסלי. היא השתמשה בכל הכלים הקולנועיים שעמדו לרשותה לעורר אצל הצופות והצופים הזדהות מוחלטת ואת התחושה שכל אחד מאיתנו הוא קצת זוהר, או דפי או רמה (או איתן או בועז), או לפחות מכירים ממש מקרוב מישהי כזאת.
כשהגיעה ההצעה מהתיאטרון לעבד את הסרט לבמה, התעוררו בי לא מעט חששות: כיצד להעביר לבמה רגעים קולנועיים שהפכו אייקונים? איך לשמר את כל מה שעובד בסרט אבל באותה נשימה גם לצקת תוכן ופרשנות חדשים? והאם לי, כגבר שלא שירת בשלישות, יש את היכולת לספר מחדש סיפור נשי אמיץ ופורץ דרך כמו שיצרה טליה?
אבל צפייה חוזרת בסרט וקריאת התסריט חיזקו אצלי את הביטחון שסיפור טוב הוא סיפור טוב, ולכן עיבוד שלו לבמה הוא אפשרי ואולי אפילו נחוץ. ועם הידיעה הזאת יצאתי לדרך.
בקולנוע נהוג להשתמש בתנועות מצלמה, עריכה, פס קול וקלוז אפים כדי להעביר את העלילה למסך, לנו בתיאטרון יש כלים אחרים: היכולת לייצר על הבמה רגעים אותנטיים – חיים מול עיני הצופים ותחושה שהם חלק ממה שקורה כאן ועכשיו, הרגשה שהגיבורות והגיבורים שלהם במרחק נגיעה ושהם יכולים לבחור בעצמם את "תנועות המצלמה" וה"קלוז אפים", פשוט באופן שבו הם צופים על המתרחש מולם.
ולנו יש גם את השירים. ההחלטה להפוך את המחזה למוזיקלי לא היתה שלי, אבל בתהליך הכתיבה, גיליתי שהיא מאפשרת להוסיף עוד רובד חדש וייחודי לסיפור. השירים (שנכתבו על ידי עילי בוטנר ועבדכם הנאמן והולחנו על ידי עילי, מהיוצרים הפורים והמוכשרים של הדור שלנו) מאפשרים לצופים להציץ אל תוך החלומות של הדמויות, אל הלב שלהן, למשברים ולנצחונות, וגם לבטא בלא מעט הומור וכנות את דעתן על הצבא, גברים, אהבה והחיים.
באשר לחשש: איך אצליח כגבר לספר את סיפורן המורכב של הגיבורות, ובכן – יש לטלי אשתי ולי שני ילדים אהובים. כל מחזה ותסריט שאני כותב הוא עבורם (ועבור חברותיהן וחבריהם). בכל פרויקט אני מחפש את העולם שאני רוצה להנחיל להם ובמקרה הזה: יקום שבו נשים הן הגיבורות. נשים מורכבות, חכמות, חזקות (וגם חלשות) ובעיקר אמיצות. נשים שחיות את החיים שהן בוחרות לעצמן ונלחמות עבור החלומות והמקום שלהן, ואם אפשר גם מנצחות בקרבות האלה.
הסיפור של זוהר, דפי ורמה הוא סיפור פורץ דרך וחזה (גם אם לא במודע) את עידן ME TOO – עידן שבו אחוות נשים היא נשק במלחמה שלהן (ושל גברים העומדים לצידן) לזכות האלמנטרית להישמע. להרגיש בטוחות. להגשים את עצמן.