זו הדרך שלי

כבר כבחורה צעירה היו לי לא מעט תהיות ושאלות בנושא מעמדי כנערה-ועוד-מעט-אשה דתית. כמעט כל דבר שחפצתי בו היה בגדר "אסור". כל דרך שרציתי ללכת בה היתה כרוכה במלחמות עכורות בביתי, לרוב מול אבי, שלטענותיו הבסיסיות גויסו תמיד פסוקים והלכות המוכיחים שדרכים אלו לא יטיבו עמדי, כאשה.

בדיונים וויכוחים בתנועה ('עזרה' ולאחר מכן 'בני-עקיבא') נאמר לי שהסיבה שנדמה לי שההלכה מפלה נשים, היא משום שלא למדתי מספיק לעומק. אמנם עשיתי חמש יחידות תושב"ע, אך הלימוד הממלכתי-דתי לבנות הוא מיסודו לימוד פרקטי, פונקציונלי. כל מה שבת ישראל כשרה צריכה לדעת כדי לקיים חיי אישות וחיי משפחה תקינים, על-פי ההלכה.

בחופשת הלידה הראשונה, החלטתי ללמוד לעומק, באופן עצמאי. חיפשתי תשובות במשנה, שולחן ערוך, גמרא, רמב"ם. קבעתי פגישות עם רבנים, כאלה שהערכתי את דעתם ופתיחותם. הגעתי מצוידת בשאלות, כשנעמה בתי בכורתי תלויה עלי במנשא. חלק מן השאלות נשאלו עבורה, עבור עתיד בלי תקרות זכוכית. לצערי, לא קיבלתי מענה מספק לתהיותי. נהפוך הוא. ככל שלמדתי, כך התעצבנתי יותר. הרטוריקה הרבנית למדה להציג את הדברים כאילו אין כל אפשרות לשינוי, כיוון ש'אין כיום סנהדרין המוסמך לעשות שינוי בהלכה'. במקום שינוי, הומצאו פרשנויות אפולוגטיות לפסוקים, ברכות ותפילות שלכאורה מקניטים, משפילים או מפלים לרעה את האשה.

באותה תקופה ליוויתי חברה שניסתה לקבל גט מאדם שנישאה לו בגיל 18 והתברר כאלים. אך הוא טען שוב ושוב מול דייני בית הדין שהוא מעוניין ב"שלום בית". יום אחד, בדרכי אליה, לירושלים (נעמה כבר בת 3, ואני בהריון שני), תחנה פיראטית השתלטה על הרדיו שלי ברכב. רב-פיראט, שלא זכיתי לשמוע את שמו (ולהודות לו על כך ששינה את חיי), התיישב אצלי באוטו ואמר: "…ומדוע?? מדוע נוהג הגבר לחזר אחר האשה ואין האשה נוהגת לחזר אחר הגבר?". צחקתי בלבי שהאיש לא מעודכן, ובכל זאת הסתקרנתי לשמוע את תשובתו: "הרי משל למה דבר זה דומה? דבר זה דומה לאדם שאיבד את ארנקו! האם הארנק יוכל ללכת לחפש אחר הבעלים?". לקח לי רגע להבין שאני (כאשה) בתפקיד 'הארנק' במשל הזה! ה'פיראט' כבר היה בחידה הבאה: "ומדוע נשים קשקשניות הן ואין הגבר נוהג לקשקש?"… גם כאן תשובתו לא אכזבה: "הרי אדם עשוי ממה? מן האדמה! ואשה? עשויה מעצם מבשרו של האדם. קחו את אותה האדמה, את אותו העצם, תניחו בסירים נפרדים, ו-ת-נ-ע-רו!! איזה סיר יקשקש, אה?" האאא??! הוצאתי פנקס לרשום את דבריו וכשהגעתי לביתה של החברה, בדקנו אם יש מקור, ומצאנו! אמנם ה"פיראט" ערך מספר שינויי נוסח זניחים, אך עיקרי הדברים רשומים בגמרא (מסכת קידושין ב' ב'). באותו הרגע קרה דבר שהפחיד וריגש אותי בו-זמנית. לא יכולתי להתייחס עוד לדברי חז"ל ולדבריהם של רבנים כדברי אלוהים חיים. זה איפשר לי, ומאפשר לי עד היום, את החופש ללמוד, לדרוש, לפרש בעצמי ולעצמי ולפעול מתוך תבונה אישית.

בהסתכלות מחודשת נדהמתי לגלות שכל הלכות הנשים המקוריות כתובות אך ורק לגבר. אין פנייה ישירה לאשה בהלכה (טוב, איך אפשר לדבר עם 'ארנק'?). הבנתי לעומק בפעם הראשונה עד כמה בהלכה היהודית האשה היא 'קניינו' של הגבר. הוא 'קונה' אותה – הוא בעלה – הבעלים שלה. לכן הלכות הנשים כתובות לגבר, כמעין חוברת הדרכה או 'הוראות שימוש'. חוברת הכוללת לא רק איך נכון לנהוג כלפי אשתך ואיך נכון שהיא תנהג כלפיך, אלא גם מה מותר לך לעשות לה אם היא לא נוהגת 'כפי שצריך'.
הטקסים והפולחנים עליהם גדלתי, שהיו עורי השני מאז שזכרתי את עצמי, שמתוכם למדתי להגדיר את עצמי לאורך השנים, נראו לי פתאום כקליפה גסה, שאינה שייכת אלי ולא מסוגלת עוד להכיל אותי. אך בלעדיהם כבר לא ידעתי מי אני ולאן אני שייכת.
בתהליך ארוך וכואב, שלקח כמה שנים טובות, אותם טקסים ופולחנים נשרו מעלי והפכו לטקסטים אישיים של זעקה, בירור, שאלה, ביקורת, קריאה לשינוי ולעיתים אף בחירה מחודשת, אך ממקום אחר. מקום של בחירה חופשית.
ב"הסודות" עסקנו בשני פולחנים: פולחן הלימוד, שעד שנות ה90 היה נחלתם של גברים בלבד. נשים לאורך ההיסטוריה שהעזו ופרצו את הגדר, לרוב שילמו על כך מחיר אישי. כיום, השערים נפתחו . נעמה, בתי, בחרה ללמוד שנה במדרשה לבנות לפני הגיוס. הידע הוא כוח שאסור לנו לוותר עליו.

הפולחן השני הוא פולחן הצניעות. בכל שנה נוספות אינספור הלכות-הצניעות על גובה הצווארון, עובי הפאה , אורך השרוול והחצאיות, צבע הגרביון… אני זוכרת שכשהייתי ילדה באנגליה ויצא פסק הלכה בבית הכנסת שאסור לילדות מעל גיל שלוש להגיע לבית הכנסת עם נעלי לקה שחורות, כי התחתונים משתקפים בנעליים! אני שואלת את עצמי אם הפולחן הזה והעיסוק האובססיבי בכל פרט לבוש אצל האשה, אינו סוג של 'הטרדה מינית' בפני עצמו?
אין לי יומרה לחשוב שיש לי תשובות. אני מבקשת ביצירותי להציף את השאלות ואת הבעיות, להפסיק לטמון את הראש בחול ולהבין ששינוי לא יבוא מ'למעלה' אלא מאיתנו, הנשים. ברגע שלא נסכים.

מאת הדר גלרון, מחזאית "הסודות"

לפרטים על ההצגה ולקניית כרטיסים, כנסו לעמוד ההצגה:

https://www.lessin.co.il/shows/%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa/