הסופר והמחזאית

ראיון עם הסופר אשכול נבו והמחאית דפנה אנגל על ההצגה "הקומה השלישית":

 

אשכול נבו, "הקומה השלישית" הוא הסיפור המסיים את הרומן המצליח שלך "שלוש קומות". איזה מין בניין בנית שם? איך מתקשרים הסיפורים בינם לבין עצמם?

הקומות השונות מציעות כל אחת, כך נדמה לי, נקודת מבט אחרת על המתח שבין הורות לזוגיות. ובכולן יש מבחינתי איזה אופל, איזו סכנה. נדמה שהבניין הזה, על שלוש קומותיו, עלול לקרוס כל רגע.

 

דפנה אנגל, מה עניין  אותך בסיפור הזה, שמצאת לנכון לעבד אותו לבמה?

מדובר בשילוב בין האישי-הפסיכולוגי לקולקטיבי-החברתי ובמהפכה, או לפחות בניסיון למהפכה, שמתרחשת במקביל בחברתי ובאישי. השילוב הזה תמיד מסקרן אותי.

 

אשכול, כמה וכמה מיצירותיך עובדו לבמה, בתיאטרון בית ליסין זכור העיבוד ל"משאלה אחת ימינה". מה הופך את הסיפורים שלך לכאלה שהבמה אוהבת אותם?

למען האמת, אני לא יודע. אולי העובדה שגם כקורא וגם ככותב אני נמשך לסיפורים דרמטיים, כאלה שיש בהם התרחשויות של ממש וקונפליקטים עזים. ואולי זה בכלל קשור לעברית שבה אני כותב, שקרובה אל העברית המדוברת אבל לא זהה לה.

 

דפנה ואשכול, כבר עבדתם בעבר כמחזאית-מעבדת וסופר-יוצר. אולי תשתפו אותנו בסודות מן העבודה המשותפת. מה סוג החופש שאת רשאית לקחת לעצמך ושאתה מוכן להעניק לה?

דפנה אנגל: זו עבודה שנייה שלנו כסופר-מחזאית ואני עובדת בחופש אומנותי מוחלט. זאת הדרך היחידה מבחינתי ליצור, ואשכול מאפשר ואפילו מעודד את החופש הזה.

אשכול נבו: לדפנה יש חירות יצירתית בלתי מוגבלת. זה נובע מכך שאני בוטח בכישרונה וברגישותה וגם מכך שאני עסוק בכתיבת הספר הבא.

 

המחזה "הקומה השלישית" מתמקד בקונפליקטים בין-דוריים בין הורים לילדים ומציב במרכז מערכת יחסים דפוקה בין הורים לילדים, כמעט טאבו בשיח הישראלי, המקדש את הריבוי הטבעי. למה בעצם נוצר אצלכם העניין לתאר את היחסים האלה?

דפנה אנגל: כמחזאית מעניין אותי להתעסק בפגום, שבסופו של דבר מהווה מראה לחלקים בנפש האנושית. במדינת האימהות היהודיות יש כמה טאבואים מקודשים, כמו "אמא לא נוטשת את ילדיה", וכשזה קורה, זה מעניין.

אשכול נבו: בהמשך למה שדפנה אמרה, אין סיפוק יצירתי גדול יותר משבירת טאבו. אולי זה התפקיד החשוב ביותר של אמנות: לדבר את המושתק.

 

איפה בעצם תפסה אתכם המחאה החברתית של 2011 ואיך הייתם שותפים לה?

דפנה אנגל: המחאה תפסה אותי, כמו את רבים מאיתנו, באמצע המרוץ הנצחי של החיים. אני זוכרת שהסתובבתי המומה בערי האוהלים, שהלכו והתרבו, והבנתי שקורה כאן משהו חזק, חד פעמי, סוחף, צעיר, אחר.

אשכול נבו: השתתפתי בכל ההפגנות של המחאה. מראשיתה תמכתי בה בריש גלי והתגייסתי כסופר להנחות סדנאות ולקיים מפגשים פתוחים לקהל בשדרות רוטשילד. כמה ממנהיגי המחאה היו תלמידי, הייתי ועודני גאה בהם מאוד על כך שהניעו מהלך כזה.

 

ואיך אתם רואים כיום, בפרספקטיבה של הזמן, את ההשפעה של המחאה?

דפנה אנגל: התחושה בציבור היא שהמחאה נכשלה. אפשר להבין מאיפה נובעת התחושה הזו, במדדים הפרקטיים שום דבר כמעט לא השתנה. מבחינתי, ההישג הכי גדול של המחאה החברתית של קיץ 2011 היה זה שאנשים יצאו לרחובות ביחד וזעקו את מה שמפריע להם בצונאמי עצום שסחף מדינה שלמה. בסופו של דבר, זו הייתה המחאה הגדולה ביותר ששטפה את הארץ מאז ומעולם, וזה הישג לא מבוטל.

אשכול נבו: המחאה אולי לא שינתה את המדינה, אבל היא שינתה חיים של אנשים רבים שהיו שותפים לה, ובכלל זה את חיי. בהשראת המחאה, בהשראת הסולידריות יוצאת הדופן שהתקיימה בה, הקמתי יחד עם שותפתי אורית גידלי את מיזם הכתיבה הארצי שלנו, "סדנאות הבית", ששם לעצמו למטרה לקדם סובלנות וקשב בחברה הישראלית באמצעות יצירה משותפת. נדמה לי שככל שהשנים חולפות מתברר עד כמה דרמטית הייתה ההשפעה של המחאה בכל מה שקשור להעלאת הנושא הכלכלי-חברתי על סדר היום. אמנם רוב הבעיות שהמחאה הצביעה עליהן לא נפתרו, אבל זה רק אומר שהמחאה הבאה כבר בדרך.