הדמויות צריכות להפתיע

פניה עוז-זלצברגר, בתו של עמוס עוז, על "קופסה שחורה"
את הרומן ״קופסה שחורה״ כתב אבא במחצית שנות השמונים, וכתב אותו בקשיחות ובחמלה, באוזן חדה ובתודעה פוליטית נוקבת. הימים היו ימי ממשלת פרס-שמיר, בין מלחמת לבנון הראשונה לאינתיפאדה הראשונה, ימי ביסוסה של הציונות הדתית-מתנחלת ומבוכתו הגוברת של ״מחנה השלום״.
אבל כל אימת שהפוליטי הצטלב אצלו עם הספרות, הספרות יצאה וידה על העליונה. במבט שטחי, גיבורי ״קופסה שחורה״ מייצגים כביכול מגזרים מובהקים בחברה הישראלית – אלכס גדעון את השמאל היומרני מוסרית והמנותק רגשית, מישל סומו את הימין הדתי-לאומי בגרסה מזרחית-אמונית, זקהיים את ההון נטול המצפון, רחל את ההתיישבות העובדת שחלף זמנה ובועז את הדור הצעיר הנבוך, ספוג האלימות, שאולי עוד יבנה כאן משהו חדש וטוב. ואילנה? אולי את ״כל התקוות״, את כל מושאי הכמיהות והאכזבות שלאורך הדרך הישראלית המפותלת.
אבל רומן טוב לא יכול להיבנות מייצוג סוציולוגי פשטני.
ולכן הספר, וגם ההצגה המצוינת שהמחיז וביים חנן שניר, מפתיעים ומאתגרים את הרושם הראשוני שלנו על כל הדמויות כמעט. למשל, מיהו כאן הקנאי? האם הוא סומו המבקש לגאול את הרובע היהודי בחברון, או דווקא אלכס, חוקר הקנאות שהתעלל בקרובים לו ביותר באשמת פנטזיות שהוא עצמו המציאן? ואולי הקנאי האמיתי הוא זקהיים, אותו בנקאי צייתן של הפוליטיקה הישראלית, שנדמה כי אצלו הכסף יענה את הכל? ואולי, בסופו של יום, באוויר הצלול של מושבה עברית ישנה הנשקפת לים, כל אחד מהם הוא פחות קנאי מכפי שחשבנו אנו ומכפי שחשב הוא?
אין דמות בספר הזה שלא מפתיעה את עצמה. אבא אמר פעמים רבות שבמהלך כתיבתו של ספר טוב, הדמויות מסוגלות, אפילו צריכות, להפתיע גם את הסופר עצמו. אתן כאן דוגמא צדדית אחת: מנפרד זקהיים האין הוא הליצן השייקספירי של הסיפור הזה, סטראוטיפ מצחיק של משפטן יקה, דמות שטוחה לגמרי? לא ולא. אין ליצנים שייקספיריים אצל עמוס עוז, וגם דמות ארצית ומגוחכת עוד תתגלה כבעלת נפש ותהפוכות לב.
כשכתב את הספר הזה באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, אבא צפה פני-עתיד. כדברי חנן שניר, שכבר העלה את ״קופסה שחורה״ בשנת 2003, הנבואיות הגלומה בספר הזה הולכת ומתממשת. מה שלא ראינו לפני ארבעה עשורים או לפני שני עשורים, אנחנו רואים בבהירות כעת. בזכות ההצגה החדשה הזו אפשר להבחין בדיוק מטיל הצמרמורת בו שרטט אבא גם את הטיית כפות המאזניים בין ימין ושמאל בישראל, גם את התעצמות שדה המתח של יהדות ואנושיות וגם את הכיוונון הפנימי הדק והמצמית של השפה הפוליטית עצמה.
אומר עוד דבר, שהייתי עדה לו בעת כתיבת הספר ובמהלך שיחותי עמו על כתב היד של ״קופסה שחורה״. אבא אהב את מישל סומו אהבה גדולה ומורכבת. הוא כתב את סומו כפי שכתב את חנה גונן ב״מיכאל שלי״ – דמות זרה לו לחלוטין במובנים ידועים, אבל בה בעת הדמות הזאת היא קצת עמוס עוז עצמו, בשר מבשרו.

״אני זוכר שתוך כדי כתיבה״, אמר אבא לשירה חדד, והדברים מובאים בספרם ״ממה עשוי התפוח״ (2018), ״התהליך היה שצמחו אצלי יותר ויותר חום והבנה ואמפטיה לדמות של סומו ויותר סלידה מעורבת בחמלה כלפי האלכס הילדותי, הנכה הרגשי הזה. ואני זוכר – אני חושב שאני לא טועה – שבסוף הספר בעצם סומו הוא האיש הטוב של הספר הזה. הוא הדמות שמביאה את הקרתזיס״. כמה היה שמח לו זכה לראות את ההפקה החדשה הזאת.