האמת הפשוטה של החיים

המחזאי אנדרו בובל מספר על כתיבת המחזה "דברים שאני יודעת"
זהו מחזה על משפחה, על אהבה, על אובדן ועל חלומות שנחשפים. הוא לוכד את השינוי הסוציולוגי-כלכלי של משפחה מהמעמד הבינוני באוסטרליה, מבין את הגינונים הפרובינציאליים של פרברי העיר ואת הדאגות של דור שהקריב כל כך הרבה כדי לתת לדור הבא חיים שהם מעולם לא ידעו בעצמם.
כל זאת מתרחש בחצר האחורית של הבית, שמארחת אירועים שונים בחיי המשפחה, בזמן שהשיחים ועץ הגומי גדלים סביבם. העץ רואה הכל וגדל עם המשפחה ומערכות היחסים ביניהם.
תהליך הכתיבה החל בסדרה של שיחות בין היוצרים לביני. התעניינתי בחיבור בין טקסט לבין תנועה. התעניינתי במציאת דרך להעביר את עבודתי לתיאטרון ולמרחב וויזואלי.
הרכבתי צוות קריאֵטיב ויצרנו סדנה, שנמשכה שבוע. זה היה שלב המחקר והפיתוח שלנו. דיברנו, התדיינו, סיפרנו סיפורים ובנינו סדרה של אלתורים שהחלו לקבל אופי ומערכות יחסים. בשלב זה, לא היה לנו מושג על מה המחזה יהיה או איזו צורה ילבש. זו הייתה עבודת גישוש.
עד סוף השבוע היה לנו חומר גלם רב, אך שום דבר מוצק או מובנה דיו. כעת הייתה זו עבודתי ללכת ולכתוב את הטיוטה הראשונה. לאחר זמן מה של התחמקות מכך, חלק הכרחי בכל תהליך, הסתכלתי מחדש על החומר.
בערך בזמן זה, אמא שלי חלתה ונפטרה די מהר. התאספנו סביב מיטת חוליה – אני, שלוש אחיותי ודודתי – סיפרנו סיפורים וחָלַקְנוּ צחוקים ושברון לב, בזמן שאמי עזבה אותנו אט-אט. זו הייתה תקופה מרגשת מאוד. עזבתי את הבית ואת העיר, שם גדלתי עד גיל 20, לפני שלושים שנה. הייתי מוצף בתחושת הזמן החולף. כך האישי נמשך אל תוך העבודה, סיפור על אובדן אם, על חקירת הבית ועל יחסי ילד-הורה כנקודת מפתח.
הרעיון לבנות מחזה סביב סדרה של עונות השנה הגיע מתוך אותה תחושה של חלוף הזמן ושל מעגל החיים, בעוד ילדה אחת גדלה ומגלה את הדברים שידעה שהם נכונים; אביה מזדקן והדברים שהוא חשב שהיו נכונים מתחילים לאבד ודאות. המחזה עוסק בחוסן נפשי ובהתאוששות. בטרגדיות ובכך שהחיים נמשכים. זהו אחד הדברים שאנו למדים שהוא נכון, שנאבד את אלו שאנו אוהבים, ועדיין עלינו להמשיך.
לאחר שאמי נפטרה, חזרתי לשלושת הבתים שבהם גרנו והסתכלתי מעבר לגדרות לתוך החצרות האחוריות. הם השתנו כל כך, אך עדיין היו מלאי זיכרונות של כל הדברים שהתרחשו. אלו היו המקומות שבהם התרחשו חיי המשפחה. וכך, החצר האחורית הפכה לרקע האייקוני של המחזה.
כתבתי את הגרסה הראשונה של המחזה, סדרה של סצנות, של רעיונות ושל מקטעים. התכנסנו שוב כקבוצה לשבוע נוסף של סדנה. דיברנו. עיבדנו את הסצנות.
ואז התרחקתי. השתהיתי. ידעתי לאיזה כיוון אני הולך. ובגלל כל העבודה שעשינו יחד בחדר, חוויות הצער שעברתי לאחרונה והגדילה שלי במשפחה קרובה אך מסובכת, היה לי עולם רגשי עשיר להישען עליו.
כל דור רודף אחר חלום. גיבורי המחזה נלחמו על חיים טובים יותר עבור עצמם ועבור ילדיהם. ברגע שילדיהם יהיו מוגנים, הם יוכלו לצפות בהתרגשות לקצירת פירותיהם בעת הפרישה, אך אפשר לומר על כל הילדים שהם רודפים אחר חלומות שדור הוריהם לא יכול להבין.
ולבסוף, האמת הפשוטה של החיים – שכל דבר מת – מעמידה את כל החלומות באור חדש.