אנשים גדולים מהחיים

ראיון עם הסופרת אילת גונדר-גושן, מחברת הספר "לילה אחד, מרקוביץ'".

כיצד נולד הרעיון לספר?
הגרעין נבט מסיפור אמיתי ששמעתי. בן זוגי, המחזאי יואב שוטן-גושן, גדל במושבה בשומרון, שם ראיתי בית מיוחד, עם קיסוס כזה שמשתרג כמו בסיפור של אדגר אלן פו. כששאלתי מי גר בו סיפרו לי שגרה שם מישהי שהתחתנה עם גבר שנסע במסגרת המבצע של נישואים פיקטיביים. כשהם חזרו, הוא לא הסכים להתגרש. כל המושבה דיברה על זה, גם עכשיו, 60 שנה אחרי. עליה אמרו כמה יפה היא היתה ועל בעלה אמרו כמה היה חרא.
היה משהו בסיפור הזה, וגם במיתולוגיה של מושבה שמחזיקה סיפור כזה במשך שנים ומשמרת אותו. הייתי חייבת להבין את הבן אדם הזה, איזה מן אדם עושה דבר כזה ולא נותן לאשה ללכת. מרקוביץ' אינו נבל מושלם, הוא דווקא אדם שאפשר לחבב. הפחד שלי היה שהוא יצא הנבל. נקודת המוצא של הפסיכולוגיה היא שלא משנה כמה נורא המעשה שמישהו מספר לך, אתה צריך למצוא את הזווית שממנה אתה יכול להבין איך בקונסטלציה מסוימת אתה היית מסוגל לעשות את זה.

האם הסיפור הזה חזר במקרים נוספים?
בהחלט. במהלך הכתיבה התגלו עוד מקרים של גברים שלא הסכימו לתת גט לנשים שהתחתנו איתן בנישואים פיקטיביים לצורך עליה ארצה. והיו מקרים שהנשים נאלצו לקנות את הגט בכסף. בספרי היסטוריה כותבים בעיקר על אלה שמתים בעד ארצנו עם חיוך על השפתיים. אבל יש הצגה ויש מאחורי הקלעים. חשבתי שאני כותבת על ההפרעה האחת שיש בתוך המיתוס ופתאום את מגלה שהמיתוס הזה הוא אדמה מלאה בקעים וסדקים, שפשוט זרקו עליה שטיח ואף אחד לא רואה.

אין למושבה שם או מיקום מדויק. גם לארגון המחתרת אין שם. למה?
זה קצת כמו כשאת מספרת אגדה ואת אומרת לפני שנים רבות רבות. את לא אומרת בשנת 1936. את אומרת בארץ רחוקה רחוקה או ביער עבות. המושבה היא סוג של ארץ רחוקה רחוקה. אם את ספציפית, זה מאפשר לומר שזה שלהם, שזה קורה שם. כשאת נותנת משהו יותר אמורפי, זה יכול להיות כל מקום. אז באגדות, מצד אחד יש סיפור רחוק ומצד שני זה קורה פה, עכשיו בחדר השינה של הילד שאת מספרת לו את הסיפור. המושבה יכולה להיות כל מושבה. היצרים הבסיסיים של הסיפור הזה יכולים להיות נכונים גם עכשיו. כך גם ההחלטה לא לקרוא לארגון בשם.
יש לי סבא שהיה איש אצ"ל והסבא השני שלי היה איש הגנה. עד היום ארוחות משפחתיות יכולות להתפוצץ על הדבר הזה. כמה תשוקה יש בזה, כמה להט. אני זוכרת שבתור ילדה, כששמעתי את הריבים האלה, זה נשמע לי סתום. מבחינתי היו האנשים האלה שהלכו פה עם רובים, רכבו על אריות ועשו דברים מטורפים עוד לפני ארוחת בוקר, ולא באמת משנה אם זה אצ"ל או הגנה. היה מין מערב פרוע, הולדת אומה, זה לא נראה לי חשוב והעדפתי לא להתמקד בארגון אחד.

הספר מתאר חלוצים שעסוקים באהבה ובמין לא פחות, ואולי יותר, מבציונות.
שבועיים לפני שהספר ראה אור התקשרתי לעורך הספר, פרופ' יגאל שוורץ. הטריד אותי שהספר עמוס במין ומיניות. שאלתי אותו אם כדאי לרסן, להוריד את מינון הוואגינות בספר. הוא צעק עלי: את מדברת עכשיו כי יש לך איזו סבתא בראש ואת מפחדת ממה שהיא תגיד, אני לא מוכן להוריד כלום. הוא צדק. כשאת כותבת, אין לך את המשפחה שלך בראש. סבתא שלי אמרה שבתקופה שלה עשו את זה אבל לא דיברו על זה כל כך הרבה. אבל עצם זה שאני כאן, אומר שהם כנראה קיימו יחסי מין שם.
הנשים בספר מאוד נועזות ומאוד חופשיות. סוניה לא מצליחה להיכנס להריון מבעלה אז היא הולכת לגבר אחר, נכנסת להריון וחוזרת. הן נשים דיוות. נורא לא רציתי לכתוב סקס גברי, לכתוב רק מנקודת מבט גברית שבה החלוצים חוגגים והחלוצות מפשקות רגליים. אני לא חושבת שהדור שלי המציא את האורגזמה ואני בטוחה שהדור שלנו לא המציא את הבגידות. צריך רק לפתוח את התנ"ך. הרעיון שאם אני לא מקבלת ילד מאחד, אני עושה ילד עם אחר הוא רעיון בן 3,000 שנה.

האם הספר משתייך לז'אנר הריאליזם המאגי? הוא בונה או מפרק את המיתוס?
קראתי פעם ראיון עם גבריאל גארסיה מרקס. שאלו אותו על ריאליזם מאגי והוא אמר שהוא לא יודע מה זה ריאליזם מאגי, מבחינתו הדברים האלה קרו. מבחינתי יעקב מרקוביץ' עלה בסערה השמימה כמו שסבא שלי עלה בסערה השמימה, אין סיכוי שהוא מת מסרטן. אנשים כאלה לא מתים מסרטן. הוא נפטר כשהייתי בכיתה ה'. אני זוכרת שיכולתי להתמודד עם זה שהוא מת אבל לא היה הגיוני שהוא מת מהמחלה הזאת שלכולם יש. כך גם לגבי ריח התפוזים של סוניה. יש נשים כאלה. אם תגידי לי שהיו שם אריות מכונפים, גם אסכים. לא היו אריות מכונפים בנבי יושע? ברור שהיו. זה נראה לי הגיוני.
אני חושבת שהיחס שלנו למיתוסים די דומה ליחס שיש לנו להורים שלנו. בהתחלה זה הדבר האגדי הזה, שאתה מעריץ ושואף אליו. אחר כך מגיע הרגע הנוראי הזה, שבו אתה מגלה שאבא שלך הוא לא אלוהים. זה השלב שבו אתה בועט, כועס, תופס כל פרה קדושה שזזה באחו ושוחט אותה. אבל אחר כך, אם יש לך מזל, אתה לומד לסלוח להורים ולמיתוסים שלך. השאיפה היא לעמוד על קו התפר הזה שבין ההערצה מצד אחד והבוז מצד שני, שבין הרצינות התהומית והאירוניה הדקה. זו גם העמדה שלי ביחס לתקופה שאני כותבת עליה. מצד אחד, אין לי ספק שהאנשים האלו היו גדולים מהחיים, וחשוב לי לצייר אותם ככאלה. אני מאמינה, באמת ובתמים, שהם רכבו על אריות מכונפים מעל עמק יזרעאל. שהם לעסו כוכבי שביט לארוחת בוקר. ומצד שני, אין לי ספק שהם היו בני אדם. מה שאומר שהם שיקרו ובגדו כמו כל בני האדם. ומאחר שבדור שלהם עשו דברים בגדול, גם את זה הם עשו בגדול.

מתוך הריאיון שפורסם בעיתון הארץ, 27.7.12.